אודות

נקודת המוצא הבסיסית של התנועה שלנו היא הדרישה הבלתי מתפשרת לשחרור בעלי החיים –אין ולא יהיה כלוב גדול דיו, או להב חד מספיק, בכדי להצדיק כל תעשייה שהיא העושה רווח על גבם.

יהיה זה רק בסיסי לצפות מהמין שלנו להתפתח אל מעבר לאידאולוגיה הכוזבת של היותו, כך הוא טוען, בעל טבע או קיום נעלים מאלו של בעלי חיים אחרים. יחסנו אליהם עומד בסתירה מוחלטת לתפיסתנו העצמית כחברה המתיימרת להיות מתקדמת, הוגנת ומוסרית; מבחנו המוסרי האמתי של המין האנושי, המבחן הקודם לכל המבחנים כולם (ומסתתר הרחק מן העין), כפי שכתב מילן קונדרה, הוא מנהגו של האדם במי שנתונים לחסדו: בעלי החיים. ובזירה הזו, אכן, כדבריו, נחלנו מפלה גמורה; מפלה גמורה כל כך, עד שכל המפלות האחרות אינן אלא נגזרותיה.

אנו פוסעים בנתיב הסלול המוכר כל כך אותו פילסו קבוצות רבות שנלחמו בעבר למען זכויותיהן; אך עם זאת המאבק שלנו מאתגר הרבה יותר, שכן הפעם עלינו להלחם למען זכויותיהם של אחרים ולא אלה שלנו.

טבעונות היא הצעד הבסיסי והראשון המצופה מכל אדם הוגן ובר דעת לעשות. אך עם זאת, היא אינה מספיקה; אי-הצדק מובנֶה מדי. האידאולוגיה הכוזבת של העליונות האנושית מושרשת בתודעתנו עמוק מדי.

לפיכך עלינו להקדיש זמן ומאמץ רבים ככל האפשר למאבק השחרור הנוכחי; עלינו לנהוג ולהתבטא בצורה הישירה והנוקבת ביותר שבאפשרותנו, מפני שהפגיעה, הן בהיקפה והן באופיה, הינה מעשה בקנה מידה שלא נעשה ושלא ייעשה. השינוי עצמו יגיע ביום שבו השינוי התרבותי יגיע; ביום שבו תרבותנו תתחיל להסתגל למציאות החדשה אותה שיח שורשי-ראדיקלי זה ייצור סוף סוף.

מטרתנו העיקרית חייבת להיות חיסול הסוגנות. תנועתנו חייבת לזנוח כל מרדף עקר אחר קבלה הזניחה וחסרת כל המשמעות מצד האוכלוסיה הכללית. חובתנו לנטוש את הפחד הבלתי-מבוסס מפני טקטיקות שכביכול "יוצרות אנטגוניזם". שאיפתנו חייבת להיות ערעור הסטטוס קוו בראש ובראשונה. מאבקנו צודק ולכן את השינוי עלינו לדרוש, במקום להתחנן אליו. מטרתנו למוטט את אותה תפיסה סוגנית בסיסית – זו המאפשרת את קיומה של המערכת הנצלנית.

לאור ההתקדמות הזניחה בכל קנה מידה שהוא ש"השגנו" לאורך העשורים האחרונים למאבק לזכויות בעלי חיים, חייבים אנו לשקול מחדש את הגישה המתפשרת שלנו, התולה תקוות שווא בכך שכמות כלשהי, זניחה לחלוטין, של מתלבטים יעברו לתזונה צמחית. התוצאות מוכיחות גישה זו, גם אם נשמעת סבירה על הנייר, כבלתי יעילה בעליל בפועל, ולכן חובתנו לשנות כיוון.

התמקדות בשורש הבעיה, בטווח ארוך, תהיה טקטיקה אפקטיבית באלפי מונים יותר מאשר אותה התפלגות למטרות קצרות טווח, קצרות רואי, צרות היקף, חסרות כל משמעות בטווח הארוך – טקטיקות שהוכיחו את עצמן כלא יעילות וכתורמות מעט מאוד לבנייתה של תנועה סולידרית לשחרור בעלי חיים שהסוגנות אינה פושה בה.

האהדה או חוסר האהדה שנייצר כלפינו אינן מהוות שיקול בשלב זה של המאבק; השיקול העיקרי הוא העלאת הנושא על סדר היום ; הזמן הוא אויבנו העיקרי: דקה בודדת פירושה מותם בייסורים של מיליוני נפשות – על כן היא יקרת ערך; ההתססה עדיפה באלפי מונים על השקט המחריש – הדלק עליו תעשיות הדמים הרווחיות של המזון מן החי, משגשגות.

האופן בו אנו מדברים והטקטיקות בהן אנו נוקטים חייבים לעלות בקנה אחד עם האמונות בהן אנו מחזיקים ומעל הכל – האמונה בזכויות בעלי חיים. אותה אמונה בסיסית שבעלי חיים ראויים לזכויות שבראשן הזכות לחיים, ושזכויות אלו אינן תלויות בתועלת או בנזק שהן יסבו למין האנושי. כמו כן שהפרת זכויות אלו פסולה מהיסוד, וששאלת התועלת שבה אינה באה בחשבון. האמונה שעינוי קופים אינו פסול משום שאינו מדעי, אלא משום שאינו מוסרי, ושהקופים, הפרות, העזים, הכבשים והאפרוחים מהווים סיבה מספקת להפסקת כל ניסוי וכל תעשייה המושתתת על ניצולם; משום כך התחננות בפני אנשים לעבור לתזונה צמחית, התחננות המבוססת על פניה בעיקר אל שיקולים זרים כגון קיימות המין האנושי והכוכב "של בני האדם", בריאות האדם, זכויות אדם ושלל שיקולים אנוכיים ואנטרופוצנטריים-סוגניים אחרים, ברמה התת-הכרתית, היא מסר תבוסתני.עלינו לנהוג תמיד במשנה זהירות כשאנו מעלים נושאים אלו שהם, אחרי הכל, משניים.

עלינו לדאוג תמיד שהמיקוד ישאר במקום הראוי; לא להניח לשכוח (או לשכוח בעצמנו) היכן עליו להיות או מי הם הקורבנות האמתיים של התוקפנות האנושית (רמז: זה לא השמן החולה עם רגל של תרנגולת בפה, אלא התרנגולת עצמה) – הסיבה עצמה למאבק מלכתחילה; מטרתנו חייבת להיות הבאת הכאב והאימה שחווים בעלי החיים מדי יום ביומו בדממה הכפויה בה הם שבויים אל תוך המציאות היום יומית.

שואת בעלי החיים רק גדלה מדי יום, ועל פי התחזיות, צפויה להכפיל (!) את עצמה עד 2050 – בדיוק כפי שהכפילה בשלושים השנים האחרונות; בימינו, רוב בני האדם כבר מודעים לזוועות שהם מעוללים לבעלי החיים, ובכל זאת נשארים אדישים לעוולות הנעשות בשמם; גם כשהם נחשפים לתמונות הקשות ביותר, איך בכך כדי לנער אותם מאדישותם.

העלאה פשוטה למודעות פשוט אינה מספיקה; המסר שלנו חייב להיות ישיר הרבה יותר, ומעמת; ובהתחשב בגודל המשימה המוטלת עלינו, התמקדותנו ומאמצינו חייבים להיות מתועלים באופן מוחלט למלחמה בסוגנות; אנו חייבים לחקוק את סמלו של 269, בתודעה הקולקטיבית; עלינו להפיצו בכל מקום אליו נפנה; זהו סימן שקל לשכפל ולהפיץ, ובכך מאפשר לנו להעביר מסר שורשי-ראדיקלי מבלי להצטרך להיות תלויים בחסדיה של התקשורת המסחרית המוטה בלבד;

עם שליטה כה רבה על המסר שלנו, יש באפשרותנו ליצור אפיקי תקשורת ויראליים ממש על ידי הפצת הסמל של 269 בדרכים יצירתיות ונועזות יותר ויותר; הגיע הזמן להוציא את המלחמה לרחובות. הגיע הזמן לסמן בצורה ברורה את הקו האדום.

ניצחון מושג תמיד על ידי עקביות ונחישות; עלינו להשאר רחבי-אופקים תמיד, לחפש דרכים להיות אפקטיביים ויעילים ככל שביכולתנו עבור בעלי החיים תמיד; הנסיבות משתנות תמיד, ולכן עלינו לזכור להיות מוכנים וגמישים, ולא לחשוש להשתמש בכל אופציה המצויה בהישג ידינו שביכולתה להטות את הכף לטובתנו. כמו כן, עלינו לבנות תנועת התנגדות מאוחדת ונחושה

269life הוא מה שנעשה ממנו; זה יכול להיות מרוסס על קיר, להתלות מעל גשר, מונפש באנימציה תלת ממדית, מקועקע מתחת לעור, מודפס על מדבקות או על פוסטרים באלפי עותקים...הכדור בידיים שלכם עכשיו – האופן בו תכניסו את 269 אל החיים שלכם, הדרך בה תשלבו אותו בתוך האומנות שלכם, ומגוון הדרכים בהן תפיצו אותו באמצעות היכולות והכישרון האישיים שלכם, נתונים להחלטתכם במלואם; האפשרויות אינסופיות, ותכונות כמו יצירתיות ודמיון חשובות לאין ערוך במלחמה זו לשחרור.

כולנו 269.

מניפסט

לקרבנות חסרי השם והפנים, שמגופם אנו ניזונים, היו בוודאי צרכים ורגשות טרם שיספה סכין השוחטים את גרונם בברוטליות מחושבת וקרה. מוזר, אנו מגדירים עצמנו כ"חברה שומרת חוק ומוסר", אך בה בעת טובחים כמציאות חיים נורמטיבית, כדבר שבשגרה.

צריבת מספרו של העגל – שמכונה על ידי התעשייה "269" – מהווה עבורנו אקט של הזדהות והנצחה. אנו בתקווה שנצליח לעורר הן מודעות והן אמפתיה לאותם אומללים, שאת זעקות האימה והכאב שלהם שומעים אך ורק סורגי כלוביהם וקירות המשחטות המגואלים בדמם.

כולנו שווים בסבל, ואם יש לאנושות סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד, אזי עלינו להכיר בעובדה כי דיכוי של החלשים מאתנו – בשל טעמים נחותים של מגדר, גזע או מין ביולוגי – מהווה צורת חשיבה משוללת כל היגיון ורגישות לסבלם של האחרים. אותם אחרים שאינם זועקים בשפתנו, אך חשים כאב לא פחות, ואולי אף יותר, מאתנו.

וכאן שבות ועולות השאלות:
מה יעלה בגורלו של האינדיבידואל "269"?
האם חייו אינם שווים יותר מאשר הרגל זניח ועקוב מדם?